תלמידים יקרים, הורים יקרים, וצוות יקר, מכובדי כולם!
ט"ו בשבט, לפני 92 שנה. רוסיה הקומוניסטית.
קר, קר מאוד, חורף כבד ברחוב. אבל בעיקר קר מאוד, בלבבות. השלטון הסובייטי רודף כל סממן של דת, המצב קשה מנשוא, לא נראה עתיד בהיר באופק.
קר. קודר. דומה כי אין תקוה.
כמה ימים לפני ט"ו בשבט, שמועה עוברת מפה לאוזן; "הרב עומד לשאת דרשה מיוחדת בשבת, בט"ו בשבט".
אז, לפני 92 שנה, בשנת תרצ"ב, יום ט"ו בשבט חל בשבת, והשמועה עברה בעיר יקטרינוסלב, כי רבה הגדול של העיר, רבי לוי יצחק שניאורסאהן, עומד לשאת דרשה בשבת בית הכנסת לרגל היום.
ט"ו בשבט אינו תאריך חסידי, והוא גם כמעט לא מצויין כתאריך משמעותי בו רבנים נושאים דרשות. יחד עם השמועה על הדרשה, עלתה התמיהה, מה הרב עומד לומר ביום זה, מה בוער לדבר ביום זה.
דרשותיו של רבי לוי יצחק, גאון ומקובל משכמו ומעלה גבוה מכל העם, היו על פי רוב עמוקים מאוד, עוסקים במובאות ורעיונות מעולם הסוד המשולבים בציטוטים מדברי חז"ל בגמרא ובמדרש. לא תמיד הרב נשא דרשות 'עממיות' המתאימות לכל אוזן,
וכאן עושה רושם שהשבת הרב עומד לדרוש לכל הציבור ובהקשר של ט"ו בשבט – והנושא היה לשיחת היום בעיר; מה הרב רוצה לומר לנו, מה כל כך מיוחד ביום הזה, יום ט"ו בשבט?
בית הכנסת היה מלא מפה לפה, ורבי לוי יצחק פתח ואמר:
"ברחובות, שורר כעת קור גדול, אי אפשר לצאת אל הרחוב ללא מעיל פרווה.
"כל האילנות עומדים ללא עלים, הענפים ריקים, אין עליהם פירות.
"אבל למרות זאת – אנחנו מציינים וחוגגים את "ראש השנה לאילנות". למה, מה הסיבה לכך?
הרב שאל והרב השיב:
"כי שם, בארץ ישראל, השמש זורחת. שם, בארץ ישראל, האילנות כבר מתחילים לפרוח"…
המסר היה חד וברור; נכון, "קר" כאן, קר היום. קר מאוד. קר בכל התחומים, אי אפשר להסתובב ללא מעטה הגנה. אבל יש לנו חזון, יש לנו מקום אליו אנחנו קשורים, יש לנו שאיפה ותקווה. נרים את המבט אל עבר ה"שם" – ו"שם" השמש מאירה, שם האילנות כבר מתחילים לפרוח,
המבט הזה, ההכרה הזו, מעניקים לנו את הכח, מחזיקים אותנו גם כאן ועכשיו. למרות שכאן קר, אנחנו מציינים את העובדה שהיום הוא ראש השנה לאילן…
ט"ו בשבט, הוא ראש השנה לאילן. כנראה שט"ו בשבט, הוא גם ראש השנה לאמונה עמוקה נטועה, ראש השנה לתקווה לזמנים מוארים וחמים.
(הרה"ח אלי' וולף שיחי')
הרב אליהו ממן – רב בית החינוך
יש"י – י'חד ש'בטי י'שראל חדרה
