לא להעניש, לתקן – באלול "הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת"!
תלמידים יקרים, הורים יקרים, וצוות יקר! מכובדי כולם!
לא להעניש, לתקן!
יסוד גדול ועיקר באמונה הוא האמונה בשכר ועונש, אדם ההולך בדרך ה' מקבל שכר והעובר על הדרך נענש, ולכן בתורה הקדושה אנחנו מוצאים שישנם עונשים לאנשים שעוברים על דרך התורה ואינם מקיימים המצוות.
במבט שטחי נראה שעונשי התורה הם ככל העונשים שבעולם שבמובן מסויים הרי הם רק נקמה ופרעון מהחוטא ולא תיקון לאדם. ואכן, כך היה עד מתן תורה, העונשים שקיבלו הרשעים היה אבדון מוחלט, ועל דור המבול נאמר שאין להם חלק לעולם הבא – כיון שהעונש שנשטפו במבול לא ניקה וטיהר אותם אלא היה רק למטרת עונש וטיהור העולם מהם – שזה נקרא בלשון הסוד גבורה שבגבורה.
אך לאחר מכן זכינו למתן תורה על הר סיני, והתורה היא תורת חסד, ולכן גם העונשים אינם נקמה אלא תיקון וכפרה, כיון שעל ידי העונש האדם חוזר להיות חביב ומרוצה לה' יתברך, הרי זה גבורה שבחסד.
מכיון שהעונש מגיע לתקן, לכן מצינו בפרשה שאדם המסית ומדיח אחרים לסור מקיום תורה ומצוות עונשו צריך להיות מפורסם "וכל ישראל ישמעו ויראון ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך".
כיון שהחטא נעשה מתוך השפעה על הסביבה, כך גם התיקון צריך להיות מתוך השפעה על הסביבה, וזו היא טובת החוטא עצמו שדרך העונש שלו אנשים יבינו שלא כדאי לחטוא וילכו בדרך הישר.
אבל בסוף התהליך עלינו לעבור מגבורה שבחסד – עונש מתקן, לחסד שבחסד – טוב גלוי וחסדים גלוים מאת ה' יתברך, ועד לחסד האמיתי של ביאת משיח צדקנו ובניין בית המקדש במהרה בימנו אמן. (ע"פ הרב מנדי נחשון)
בהפטרה כתוב (ישעיהו נ"ד, י"א): "עֲנִיָּה, סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה, הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ".
פירוש (המצודת דוד): "אבני הרצפה ארביץ ואשכוב בפוך כי ישפך מתחת רצפת האבנים במקום החול כי כן הדרך לשפוך חול תחת אבני הרצפה להשכיב בהם האבנים" – הקב"ה אומר: במקום לשפוך עפר, אני אשפוך אבני נופך (זה אחד הפירושים למילה פוך) ובתוך אבני הנופך, היהלומים האלה, אני ארביץ את האבנים. האבנים ירבצו לא על עפר כי אם על מרבץ יהלומים.
מה אכפת לי מה יש מתחת לאבני הרחוב? איזו מן נבואת נחמה זו?
אנחנו צריכים להבין שאנחנו דורכים על אוצרות!
רבי נחמן מברסלב מספר: מעשה בבן מלך שעשוי מאבנים טובות. היו מלך ומלכה שכל כך חיכו לילד וביקשו מהצדיק שיעתיר בעדם לילד.
הצדיק מתפלל ואומר למלך: "תיקח את כל האבנים הטובות שיש לך ותִשְׁחק אותן ותשים אותן בתוך כוס יין ותיתן חצי למלכה לשתות וחצי לך. ייוולד לך בן מלך שיהיה עשוי כולו מאבנים טובות ומכל העולם יבואו להביט בו וביופיו המיוחד".
וסוף סוף נולד בן, אחרי כל כך הרבה שנות ציפייה. והוא לא היה מאבנים טובות; ילד רגיל. וחכם ויפה וההורים שלו שמחים בו וכולם מגיעים מכל מקום לראות אותו. ואיך מאושרים בו ורק אחותו הגדולה, שנולד לפניו, מקנאה ואומרת: "העיקר שהוא לא עשוי מאבנים טובות".
הם שולחים אותו לעבוד בכריתת עצים ויום אחד הוא נפצע ויורד ממנו דם. אחותו באה לחבוש את הפצע שלו ורואה שמתחת לבשר יש אבנים טובות. איך היא נבהלת! היא לא אומרת לאף אחד, גם לא לאחיה. מהר מהר חובשת אותו כדי שלא ידעו שהוא עשוי אבנים טובות.
והיא כל כך חולה מקִנאה על שהוא עשוי אבנים טובות, שהיא מבקשת לכשף אותו. היא קוראת לאיזשהו מכשף שמטיל בו כישוף והילד הופך להיות מצורע בכל גופו.
המלך מצטער כל כך. הוא קורא לצדיק שיתפלל על הילד שיירפא והצדיק גם ככה, כותב רבי נחמן, כל השנים האלה מתפלל ובוכה: "למה הילד הזה לא עשוי מאבנים טובות? מה, כל התפילה שלי היתה לשווא?"
ומה קורה? הצרעת מקלפת את עורו של בן המלך וכולם רואים שהוא עשוי אבנים טובות.
מתי אנחנו בוכים על הילד – רק כשהוא מצטרע! – "שרק לא יהיה מצורע – שרק לא יעיפו אותו השנה. שרק לא יפריע. שרק לא יעשה בעיות".
מסופר על אדם אחד שעמד בבריכה בתוך המים והרגיש צביטה חזקה ברגל, ברגע הראשון הוא ממש כעס אבל שניה אחר כך הוא הבחין שזה ילד שלא מצליח לעלות על פני המים וצבט אותו כדי לקבל עזרה!
לפעמים אנחנו שמים לב לילד רק כשהוא צובט, והילד צובט או רב או מציק כדי לקבל עזרה, הוא טובע כרגע …
וכמה עוד יצטרך הילד להצטרע ולהיפצע, עד שמישהו ייזכר להתפלל עליו, עד שמישהו יבין שהוא עשוי מאבנים טובות? עד שמישהו יאמין בו?
המדרש (פסיקתא דרב כהנא מנדלבוים יח, ה) מספר על רבי יהושע בן לוי שאומר לקב"ה: "עד מתי אני אלמד אנשים על הגאולה"?
מרים רבי יהושע בן לוי את עיניו לשמים ואומר לקב"ה: "תַּראה לי. מה אכפת לך, תראה לי. שיהיה לי משהו ביד שאני אוכל לומר להם 'הנה, הנה! אמרתי לכם! תרים את הרצפה, שאני אראה את היהלומים. אחד! קטן! שלאנשים יהיה כוח לחכות עוד קצת!"
מבטיח לו אליהו הנביא: "אני אראה לך את אבני הכַּדְכֹּד" (יַהֲלֹם לפי תרגום יונתן לשמות כ"ח י"ח; נֹפֶךְ לפי תרגום ירושלמי שם).
במקום אחר בעולם מפליגה אוניה בים. כל הנוסעים נוכריים, מלבד ילד יהודי קטן. ויש סערה בים. אליהו הנביא מגיע לילד הזה ואומר לו: "תקשיב. אתה תטבע בים עכשיו. אתה תראה אבני כדכד מופלאות. אתה תיקח אחת קטנה, דגימה. אתה תעלה ליבשה ותחפש את בית המדרש של רבי יהושע בן לוי ותקרא לו לצד ותגיד לו 'יש לי משהו להראות לך. אני לא יכול להראות לך כאן, אתה צריך לבוא איתי למערה בלוד, מרחק שלושה מילין ואני אראה לך משהו'. בסדר?"
שימו לב לסיטואציה: סערה, אוניה עומדת לטבוע, אליהו הנביא מְתַקְצֵר לילד קטן כמה הוראות והילד מוצא לנכון לומר לו – אני בוכה בכל פעם שאני קוראת את המילים האלה: "אבל הוא לא יאמין לי. למה שילך אחריי, אפילו לא יודע לאן ומה אראה לו?"
הוא לא אומר לאליהו הנביא "אני מאמין שאני אטבע ואנצל. אני מאמין שתהיה לי ביד אבן כדכד יקרה". הוא לא מפקפק בזה בכלל. הוא מאמין בזה בלב שלם, הילד הזה. והשאלה שהוא שואל דקה לפני שהוא טובע – "ומי יאמין לי? מישהו יאמין לי?"
הוא נופל למים, רואה אבנים מדהימות, לוקח אבן קטנה וחופן אותה בידו, נפלט אל החוף, רץ לבית המדרש של רבי יהושע בן לוי. רבי יהושע עומד ומלמד את כל השפיצים בישיבה שלו.
"ילד, מה אתה צריך?"
"יש לי משהו להראות לך".
"נו, אז תראה!"
"לא. אתה צריך לבוא איתי".
"בסדר. תלמידים, הילד הזה רוצה להראות לי משהו".
והמדרש מתפעל: ראו כמה גדולה ענוותנוּתוֹ של רבי יהושע בן לוי שהוא הולך אחרי ילד.
הילד לוקח את רבי יהושע למערה, פותח את היד ואור ענק מאיר את כל העיר לוד ורבי יהושע בן לוי אומר: "ילד, מה זה?"
"זו אבן הכדכד שכל כך ביקשת לראות, שתעמוד בשערי ירושלים".
רבי יהושע בן לוי לוקח אותה ביד שלו, כל כך מתרגש, היא נופלת מידו ונבלעת באדמה.
האמון זה כל כך חשוב לתלמידים שמתחילים שנת לימודים חדשה!
האמון הזה כל כך חשוב לנו! –
חשוב שאנחנו בעצמנו נאמין!
גם לגאולה דרושה אמונה מאוד חזקה!
המדרש (פסיקתא דרב כהנא מנדלבוים יח,ה) מספר על רבי יוחנן, שמלמד בשיעור שלו את הפטרת פרשתנו: "עֲנִיָּה, סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה, הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח. תלמידים, תקשיבו. כשהגאולה תגיע, מתחת לרצפה יהיו יהלומים ובשערי ירושלים יהיו משובצות אבני חן בגודל ענק, יהלומים שבעת אלפים קראט".
בקהל יושב תלמיד ומלגלג: "בטח. מה זה הדמיונות האלה? אני לא רואה, אז אני לא יכול להאמין בגאולה, בהתחלה חדשה".
למה כל כך קשה לך להאמין?
מבאר המדרש: "ענייה" – ממצוות וממעשים טובים: "בסדר, נניח שיש התחלות חדשות בעולם. אבל לי לא מגיע, לא צברתי מספיק מצוות".
"סוערה", מבאר מדרש ילקוט שמעוני לפרשה, שעִרעַרוּהַ: "פעם היתה לי אמונה ועכשיו ערערו אותי".
"לא נוחמה" – חס ושלום כבר לא אראה נחמה בימיי …
התלמיד הזה מלגלג והוא נוסע בים והוא רואה מלאכים מגלפים אבנים ענקיות, מדהימות.
"מה זה?"
"אלה אבני הכדכֹּד שיהיו בשערי ירושלים".
"יואו!" הוא רץ לרבי יוחנן. סליחה, סליחה שפקפקתי. ראיתי את אבני הכדכד!"
"ריקא. אלמלא ראית, לא האמנת?" נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות.
אנחנו גם מתחילים עכשיו מחדש – אנחנו צריכים להאמין בעצמנו!
מרן הראי"ה קוק זצ"ל (אורות התשובה פי"ד, ד1) כותב: "עיקר הנפילות באות לאדם מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה"!
למה אנחנו נופלים? למה הילד נופל? למה הוא מצטרע? בגלל שאין לנו מספיק אמונה! או אמונה בילד שלנו או אמונה שכשהקב"ה מבטיח חנון המרבה לסלוח הוא באמת מתכווין לזה!
בכל יום בחודש אלול אנחנו אומרים את פרק כ"ז בתהילים, "לדוד ה' אורי וישעי .." ויש בו פסוק: "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת". "לולא" – אותיות "אלול".
באלול אתה חייב אמונה, שמה שלא נראה לעין (שזו הגדרת האמונה), אתה חייב להאמין שתראה בטוּב ה' בארץ חיים. לא בעולם הבא. פה, ממש, עכשיו בקרוב!
בשביל זה צריך המון כוח והמון אומץ: "קַוֵּה אֶל ה'! חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'"!
(ע"פ שיעור הרי"ם)
ערב שבת שלום , סיום חופשה מהנה! ובשורות טובות לכל עם ישראל
הרב אליהו ממן – רב בית החינוך – יש"י – י'חד ש'בטי י'שראל חדרה